בדרך לונצואלה - עצירה בלתי מתוכננת במדריד

אמנם קצת באיחור אבל עדיף...  

אומרים שכל ההתחלות קשות. יש הרבה היגיון במשפט הזה אך קרוב לומר שהוא נכתב במחשבה תחילה על הביקור הארוך מהמתוכנן שהיה לנו במדריד.

הסיפור הוא פשוט: כל ישראלי חייב ויזה על מנת להיכנס לונצואלה. מאחר שנשיא ונצואלה (הוגו צ'אבס), שונא ישראל מובהק, סילק את שגרירות ישראל אצלו והחזיר את השגרירות שלו מישראל - צריך לעשות את הויזה במדריד. התכנון היה לטוס למדריד, לבלות את הלילה במלון ולמחרת בבוקר לשום פעמינו לשגרירות, לקבל את הויזה שהקהילה אמורה היתה לדאוג לו מראש ולהמשיך לשדה התעופה. וכמו שתוכנן כך היה - יום רביעי 6:00 לפנות בוקר טסנו, נחתנו, ישנו, למחרת בבוקר שמנו פעמינו לשגרירות ו... ויזה אין!

הדאגות התחילו לכרסם בנו - אנחנו עם שני ינוקות במדינה זרה שאת שפתה אנו לא מבינים (בספרד ובכלל באירופה אף אחד לא מבין אנגלית), לא מכירים אף אחד, לא מאורגנים, לך תמצא משהו כשר... מיד טלפון לנשיא הקהילה (השעה שם 3 לפנות בוקר) שמבטיח לי שעד מחר הכל מסודר. אנחנו חושבים: "נשיא הקהילה אמר שיהיה בסדר - יהיה בסדר". למחרת אני מתייצב שוב רק כדי לגלות ש... ניחשתם נכון - אין ויזה. מה שאומר שנצטרך להישאר שבת במדריד! וכמובן גם ביום ראשון כי שגרירויות אינן עובדות ביום ראשון. טל ואני התחלנו להבין עם מי יש לנו עסק והחלטנו לקבוע לנו קו אדום - ראש השנה בונצואלה או בארץ. מה שבטוח - לא במדריד (יום רביעי ערב ראש השנה).

עוגה עוגה עוגה...

אנשי הקהילה הונצואלנית דאגו למישהו בקהילה במדריד שידאג לנו (במקרה יש לו מסעדה ושירות קייטרינג ובמקרה הוא חבר טוב של הרב של ונצואלה עוד ממרוקו). ואכן שבתנו עם הקהילה היהודית המקומית את אותה שבת שזכרה לא תסוף מזרענו לעולם. 

 יום ראשון היה מעין יום ניחומים בשבילנו. יצאנו עם הילדים ועלינו על קו אוטובוס "סובב מדריד". אפילו טרחנו להקשיב להקלטה של הקריין. עד שירדנו בפארק של מדריד שמצד אחד היה די מרשים בגודלו ויופיו, ומצד שני.. זה פארק. כך או כך מבחינתנו זה היה דרך נחמדה לשחרר קצת קיטור ולחץ.

אז אם חשבתם שביום שני הויזה היתה מוכנה - טעיתם. הודענו לקהילה שבכוונתנו לחזור אך הם הבטיחו שהפעם זה באמת סגור ושביום שלישי נקבל את הויזה ונטוס. מכיון שהסוף ידוע מראש אני רק אציין שהטיסה לונצואלה (שאכן עלינו עליה ביום שלישי למי שלא ידע) היתה נראית לי לא פחות ארוכה ומייגעת מהשבוע במדריד אבל היתה לפחות הרגשה שהרע מאחורינו. אוי התמימות.... 

כשהגענו לשדה התעופה, המכס הונצואלני החליט 'לקדר' (לטרטר) אותנו עם התיקים. אחרי טיסה של כמעט 10 שעות ללא שינה עם שני ילדים רעבים בידיים ותשעה תיקים ומזוודות כבדים - הדבר הגרוע מכל שיכול להיות זה אנשי מכס שרוצים לבדוק מה אתה אולי מנסה להבריח. אז חוץ מנפה חשמלית (אתם צריכים לראות את הפרצוף של המוכס כשניסיתי להסביר לו את מהות החפץ המשונה הזה), מג'ימיקס, סירים ובגדים ל - 4 עונות, הכול נראה תואם לסיפור שלנו שאנחנו הגענו לחופשה קצרה לחגים ואולי עוד קפיצה לגראן סוונה (אנחנו על ויזת תייר, לא ויזת עבודה).

 לאחר שהסיוט הזה סוף סוף נגמר חכתה לנו בחוץ מולי - נהגת המונית שעתידה ללוות אותנו עוד כמה שבועות עד שנעמוד על הרגליים. הנסיעה היתה מפחידה. אם חשבתם שהנהיגה בישראל מפחידה תשמעו מה יש פה - בורות בכבישים, מכוניות עוקפות מהשוליים הימניים והשמאליים, אנשים רעבים מלהטטים עם לפידים בוערים בצמתים - אחרי כל מה שעברנו כל זה גרם לנו להרגיש כמו בפרק של אזור הדמדומים. מחשבות כמו: "מה לעזאזל חשבנו לעצמנו" התחילו להציף אותנו ואיימו להטביע כל תקוה שהצלחנו איכשהו לאסוף אתנו ממדריד.

כשהגענו סוף סוף לבית החדש שלנו רצינו רק להתמוטט על המיטה. למחרת התעוררנו לערב ראש השנה. לשמחתנו הקהילה שעד כה הפגינה שלומיאליות מדהימה הצליחה להפתיע עם מקרר מלא. קבלנו כמה טלפונים מהרב, ממנהלת בית הספר ומזוג צעיר מקומי שגם אירחו אותנו בחג. הספקתי אפילו לטבול במקוה של בית חב"ד לפני החג! 

אני מניח שאפשר לומר סוף טוב הכל טוב. למרות שבשבילנו זו אפילו לא ההתחלה...

לפחות מישהו נהנה במדריד...

אני לא מכיר אותך מאיפשהו?