הייתם רושמים את הילדים שלכם לבית ספר ששמו "שמחה ואורות"?

לאחר שסיפרנו לכם על תלאותינו בדרך לכאן ועל השניצלים של טל, הגיע הזמן לספר על הסיבה שלשמה הגענו - בית הספר היהודי "Moral u Luces" (כאמור: שמחה ואורות). על אף שעם שם כזה קשה שלא לדמיין את בית הספר עם מחששות  ומשתלות מריחואנה בכל פינה, הרוב הגדול של יהודי ונצואלה שולחים אליו את ילדיהם כל בוקר ב 7:15 עם מדי כחול לבן (מגיל שנה בערך ועד תיכון). בית הספר הוא למעשה חלק ממתחם ענק של מועדון שנקרא 'היבראיקה' (Hebraica). במועדון יש הכל ויותר מזה - בריכה אולימפית, בריכה לילדים, מגרשי טניס, אולם כדורסל, אולם באולינג, חדר סקווש, חדר לטניס שולחן, חדר כושר, מגרש ואיצטדיון כדורגל, מגרש בייסבול, חוגים, מתחם שעשועים לילדים, ספא, חמאם טורקי, מסעדות כשרות ואני די בטוח ששכחתי משהו. כל אלה נועדו קצת לשכח קצת מהיהודים המקומיים את צרות הגלות. בקיצור - אנחנו פה די סובלים...

ציונות בונצואלה

חזרה לבית הספר. 

ובכן בית הספר המקומי, כמו בכל בית ספר יהודי בתפוצות, הוא פרטי. מה שאומר שההורים משלמים על הכל. וכמו שכל יהודי יודע כבר מהגן: בעל המאה הוא בעל הדעה, גם במקרה הנידון - ההורים מחליטים על הכל מכל כל.  ובכן, למורה ישראלי שרגיל לעבוד בתנאי קביעות (מה שאומר שאפילו דחפור לא יכול לפנות אותו מתפקידו בבית הספר) המחשבה שעתידו בבית הספר תלוי ברכילויות היומיומיות בג'ים או בסופר המקומי (ויש המון) די מפחידה. למזלנו המצב אצלנו קצת שונה מאחר ויש לנו חוזה עם בית הספר, אך רק קצת.

לגופו של עניין, מהר מאוד הבנו שכאן (לתדהמתנו ויגוננו) ההצלחה של המורה תלויה בכמה התלמידים חפצים ביקרו ולא בכמות או איכות ההוראה. תוסיפו למשוואה את הנתונים הבאים:

1. טל ואני מורים חדשים.

2. לעברית  (שהיא שפה שלישית בבית הספר (אחרי ספרדית ואנגלית - שגם היא די חלשה אצלם) וכלל לא שמישה). 

3. בבית ספר שבו 'משמעת' היא מושג מוקצה מחמת מיאוס כמעט כמו 'כבוד למורה'.

4. שהתלמידים בו רגילים שכשצמאים מבקשים מהמשרתת אייס טי ומהר (ומעמד המורים מבחינתם אינו שונה באופן מהותי).

5. ושאנחנו יכולים רק לחלום שרמת הספרדית שלנו תדגדג את הרמה של צופת טלנובלות ארגנטינאיות ישראלית ממוצעת בת 14 (או 84. אין באמצע הא?). 

והרי לכם משימה בלתי אפשרית. בלתי אפשרית? כמעט...

אחרי שעטפנו עצמנו ברחמים עצמיים מכל עבר והתבוססנו בשלולית היאוש, הבנו שכדאי שנקום, נתעשת, נקפל שרוולים וניגש למלאכה - וכמה שיותר מהר. התחלנו לשנן לעצמנו שגם חומת סין לא נבנתה ביום אחד (ואפילו לא גשר המכביה!!). וכמו שהוונצואלנים כאן אוהבים לומר - "poco poco" (צעד צעד בתרגום חופשי). לאט לאט התרגלנו אל תלמידינו - והם אלינו, למדנו לראות את ההשתפרות אצלם שבוע אחר שבוע (גם אם היא מינורית), וגם למדנו לראות דרך ההתנהגות שלהם את ההשתפרות שלנו - פתאום יש שקט בכתה, תלמידים שואלים שאלות ועונים תשובות, משתפים פעולה, בקיצור - לומדים! אז נכון שלא תמיד הכיתה נראית כמו חדר ההרצאות של החוג לפיסיקה באוניברסיטה העברית אבל יש מגמת שיפור ולנו זה מספיק.

מגרש הכדורגל הקטן

התחלנו ליישם את ההבנה שמורה שליח שרוצה להצליח - חייב לארח (אם יצא לי חרוז זה ממש בטעות). התחלנו להזמין תלמידים לסעודות שבת שהתבררו כהצלחה מסחררת. השמועה שהמורים לעברית מארחים תלמידים עשתה לה כנפיים בבית הספר (כמו כל שמועה כאן...) ומהר מאוד מצאנו עצמנו נאלצים להתמודד עם תחנונים של עשרות תלמידים להיכלל בסבב של השבת הקרובה. מי שבאמת נהנה מנוכחותם של האורחים הצעירים בביתנו היה לביא. אין סוף לתשומת הלב שהוא הצליח לסחוט מהם (ללא מאמץ מיוחד מצידו. כמה מילים בספרדית עילגת הספיקו) ולקריאות חוזרות ונשנות של "קה קוצ'י"! (כמה חמוד).

מה לאחרונה?

נחרדנו לשמוע על שריפת הענק בכרמל, על ההרוגים ועל חורבנם של יישובים בארץ הקודש. אז נכון שהיום העולם הוא כפר גלובאלי ובזכות אתרי החדשות אנחנו מעודכנים במה שקורה בארץ כאילו אנו עומדים על אדמתה, אך אני מודה שקשה שלא להרגיש איזוהי תחושת ניתוק. לצאת מישראל, שהיא מעצמה של מבזקי חדשות (בכל זמן ובכל מדיה אפשרית) ולהגיע לקהילה כאן, שכותרות השיחה היומיומית העיקריים בה היא לא ישראל ולא מה שקורה בה - זה שינוי של ממש מהבחינה הזאת. אז להתעדכן אנחנו מתעדכנים אך ההרגשה היא שזה לא אותו הדבר.

אז מה מחכה לנו? מאז שהגענו לונצואלה יורדים כאן גשמים באופן תמידי (אנחנו משכנעים את עצמנו שזה לא בגללנו). בשבוע האחרון ירדו כאן כמויות עצומות של גשמים (הלואי ורבע מזה היה מגיע לארץ!) עד כדי כך שחלק מרכס ההרים מצפון לונצואלה - ה'אוילה' (האל"ף בפתח ובמלעיל ולא בצירה ובמלרע) החל לקרוס, מה שהביא לחסימה של עורקי תחבורה ולמעשה להשבתה של בתי הספר המקומיים. שלא כמו בישראל, כאן בונצואלה אם כבר חופש - אז חופש. הוחלט לעשות "גשר" לחופשת חג המולד וכך יצא שזכינו לחופשה בת 5 שבועות שהחלה מיום שלישי שעבר ותימשך עד לאחר החופשה המקורית (והמיוחלת כ"כ). אנחנו עדיין חושבים איך לנצל את החופשה. ונצואלה היא ארץ באמת מדהימה אבל לנו יהיה קשה מאוד לטייל בה עם הילדים מאחר שהמרחקים פה עצומים והמסלולים לא בדיוק מותאמים לגיל הרך. כמובן שיש גם את קשיי השפה והחשש הרגיל של זר במדינה זרה. אבל! (וזה אבל גדול), מי שמכיר את טל יודע שמה שלא יהיה - לטייל היא תטייל. ואם היא תטייל אז גם אני והילדים נצטרך כנראה להצטרף... מה שבטוח - יהיה על מה לספר.


בהזדמנות זו - מזל טוב להורי היקרים ליום נישואיהם. כמו החנוכיה - תמשיכו להוסיף אור ושמחה משנה לשנה בביתכם. 


חנוכה שמח וחודש טוב לכל עם ישראל!